פסק דינו הראשון של השופט שטיין בתחום המכרזים הציבוריים מייצג, ללא ספק, גישה המצדדת באכיפה דווקנית של דיני המכרזים, והכרה במעלות של נוקשות דיני המכרזים. פסק הדין מסמן אולי, את הכיוון החדש שאליו נושבת הרוח בבית המשפט העליון בנוגע למכרזים ציבוריים.  

ד"ר אורן שבת

רמ"י פרסמה מכרז לחכירת מגרש שיועד לבניית מבני ציבור ומסחר. המשיב בערעור זכה במכרז לחכירת מגרש בתמורה לסך של 6,201,000 ₪. הוא שילם את עיקר סכום הצעתו, אך איחר ארבעה ימים בתשלום היתרה, בסך של 720,000 ₪. רמ"י ביטלה את זכיית המשיב מאחר שלא שילם את מלא התמורה במועד שנקבע לכך בתנאי המכרז.

המחלוקת התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון. השופט שטיין קבע, כי אמנם שלב מימוש המכרז מנוהל על ידי דיני החוזים, אך הוא נשלט גם על ידי דיני המכרזים. בנסיבות העניין, נפל פגם מהותי בהתנהלות המשיב. אמנם האיחור של המשיב היה איחור קל וסכום הכסף שבו דובר היה קטן יחסית לסכומים שהוא כבר שילם לרמ"י. ברם התנהלות המשיב מהווה הפרה של תנאי המכרז באופן שוועדת המכרזים מחויבת הייתה לבטל את זכייתו כדי לקיים את תנאי המכרז כהלכתם ולשמור בקפדנות על השוויון בתנאי המכרז.

תוצאת פסק הדין הושפעה מגישתו העקרונית של השופט שטיין, שלפיהן יש לאכוף את כל תנאי המכרז בדווקנות: "…אין זה פלא כי מכרז ציבורי מוגדר מעיקרו כמנגנון משפטי המורכב מכללים ברורים ונוקשים. לדידי, מכרז ציבורי לא יהא בגדר 'מכרז' – כפי שנהוג להגדירו ולהבינו בדין הישראלי – אם כל תנאי מתנאיו לא ייאכף בדווקנות כמות שהוא באופן שיחייב כל מציע ומציע במידה שווה. לכללים ברורים ונוקשים דוגמת הכלל שבו עסקינן יש מעלות נוספות… מי שבא להלין על נוקשותם היתרה של כללי משפט – ושל כללי מכרזים בפרט – חייב לתת את הדעת על מעלות אלה", ציין השופט.

גישתו הדווקנית המוצהרת של השופט שטיין ביחס למכרזים ממשלתיים אינה חזיון נפוץ בפסיקת בית המשפט העליון, אשר נוטה במקרים רבים לגישה פשרנית יחסית בנוגע לאכיפת הדינים. האם פסק הדין מסמן שינוי כיוון בפסיקת בית המשפט העליון? ימים יגידו.

עע"ם 5409/18 רשות מקרקעי ישראל נ' מוחמד סלימאן (3.1.2019)
השופטים: ניל הנדל, אלכס שטיין, מני מזוז.