האם לרשות ציבורית זכות עמידה כעותרת לפי חוק חופש המידע ?  

חופש המידע

ד"ר אורן שבת

שאלה מעניינת, שנדונה לאחרונה בפסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים (6.3.2018) הינה, האם קיימת לרשות ציבורית זכות עמידה כעותרת לבקש מידע מרשות ציבורית אחרת, מכוח חוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998 ?

תארו לכם מצב היפותטי שבו עיריית חיפה מבקשת מידע מעיריית תל אביב אודות מכרזים שפרסמה – או לא פרסמה עיריית תל אביב. האם סיבת הדרישה למידע והכוונה העומדת מאחוריה רלוונטיות לעניין זכותה של עיריית תל אביב לדרוש ולקבל את המידע ?
זוהי הסיטואציה שנבחנה בפסק הדין, בשינוי זהות הרשויות.

השורות הבאות מנתחות בקצרה את פסק הדין העדכני וסוקרות פסיקה רלוונטית נוספת, תוך הצגת עיקרי עמדת המחבר. 

העתירה שהוגשה לפי חוק חופש המידע

העותרת, תאגיד הנמצא בשליטת מועצה אזורית תמר, דרשה ממועצה אזורית ערבות הירדן מידע לפי חוק חופש המידע. המידע שבקשה העותרת נגע במערכת היחסים השלטוניים שבין מועצה אזורית ערבות הירדן לבין חברה פרטית בשם קומפוסט. המידע שנדרש התמקד באופן שבו הקצתה המועצה קרקע, שעליה הוקם אתר מטמנה שגם נמסר להפעלת חברת קומפוסט. משלא השיבה המועצה תשובות מלאות ומבוררות פנתה העותרת לבית המשפט (עת"ם (מ"א) 26/16 מטמנות אפעה בע"מ נ' מועצה אזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן)).

טענת המשיבות – העותרת נעדרת זכות עמידה בהיותה רשות ציבורית

אחת מהטענות שהועלו בתגובה לעתירה היתה, כי העותרת, בהיותה "רשות ציבורית", נעדרת זכות עמידה כעותרת על פי חוק חופש המידע.

טענה דומה הועלתה בעתירה שנדונה לפני כעשור בפני השופטת דרורה פלפל – וצלחה. באותו עניין דחתה השופטת פלפל את עתירת עיריית אור יהודה לקבל מידע מרשות שדות התעופה מכוח חוק חופש המידע. פסק הדין נומק, בעיקר, בחוסר התועלת הציבורית הטמון במתן זכות עמידה לרשות ציבורית, כך לגישת פלפל:

"לא ניתן לאמר, שמתן זכות עמידה לעותרת, תגן על הציבור לאור המפורט לעיל, וגם לא ייגרם חסכון כספי, באשר העותרת ממומנת מכספי ציבור. אין זה גם ברור וסביר כי לציבור יצמח יתרון מעתירת הרשות, מאחר ולא ברור הכיצד ועד כמה יעבור המידע לכלל הציבור. כל הנימוקים לעיל הביאוני למסקנה, כי מטרת החוק, מילותיו, ופרשנותו התכליתית הם שרשות לא תוכל לעתור לדרוש מידע מרשות אחרת, לפי חוק חופש המידע."  (עת"ם 1607/05).

השוו: עת"ם 3089/04 (פסק דינו של השופט עודד מודריק)

בעתירה שבה עסקינן פסק בית המשפט לעניינים הפוך מפסיקת השופטת פלפל, ונימק את דחיית טענת הסף לעניין היעדר זכות דווקא בתועלת הציבורית הגלומה בה:

"ברירת המחדל הינה חשיפת המידע ולא הסתרתו ואחת היא מיהו זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לבקש את חשיפת המידע. לא למותר לציין כי גם נוכח המידע החלקי שנגלה הסתירות בתגובות המשיבות הממדים והחשיבות של רכוש הציבור העומד על הפרק מצביעים על תפקידו של חופש המידע בבקרה ציבורית נאותה."

באשר לכוונות העומדות מאחורי בקשת העותרת למידע קבע בית המשפט, כי העובדה, שכוונות מסחריות ניצבות בבסיס הבקשה, "אין בכך פסול".

העתירה התקבלה.

הערה בשולי הדברים

טענת "היעדר זכות עמידה" הינה עילת סף מינהלית. קבלת טענה זו על ידי בית המשפט גוררת סילוק על הסף של עתירת העותר. סילוק על הסף מאיין את העתירה וגורם על ידי כך לכרסום באפקטיביות הביקורת הציבורית והמשפטית על התנהלות הרשות הציבורית. מצב זה אינו רצוי, משום שהוא מאפשר מנהל לא תקין ואף שחיתויות. אלו הן חלק מן הסיבות לכך שבעשורים האחרונים נטה בית המשפט העליון לצמצם את עילת סף זו. מהנימוקים שלעיל (ומנימוקים נוספים שלא ניתן לפרוש ביריעה קצרה זו), אין זה נכון לעשות אבחנה בין רשות ציבורית לגוף פרטי לעניין המעמד לקבל מידע לפי חוק חופש המידע.

ככל שלא קיים בחוק או בתקנות חופש המידע סייג מפורש על מסירת המידע (כגון חיסיון מסחרי, סוד מדינה וכו'), שומה על כלל הרשויות הכפופות לחוק למסור את המידע לפונה, ואין זה משנה מהי התכלית הניצבת מאחורי הבקשה למידע והאם הפונה הוא רשות ציבורית או לא.

עודכן: 28.3.2018.

כתובתנו: רחוב משכית 22, הרצליה פיתוח, טל' 09-9543895 (רב קווי), פקס' 09-9545033, דואר אלקטרוניinfo@michrazim-law.co.il.